כשר שמעיד על עצמו
שאלה: האם ניתן לסמוך על גוף או אדם המעיד על עצמו כי כשר הוא?
תשובה: עידן ההתרחבות של בתי הממכר למאכלים שונים, וכוללים בתי מלונות ואתרי אירוח למיניהם, לאשר בחלקם נמצאים ללא פיקוח צמוד ומוסד של ועדות הכשרות המהודרים, אלא על מוצא פי בעליהם בלבד, המה המעידים על נחתום שכל מוצריהם כשרים, ועל זה רבים סומכים להקל מבלי לתהות על קנקנם של הבעלים האם הם מוחזקים בכשרות כדין, ושמא בכלל חשודים המה על הדבר , ולא מועיל בהם אפילו חזקת סתם ישראל כשרים.
הדין דעד אחד נאמן באיסורין- קיימ"ל בגמרא חולין (י ע"ב) ובגיטין (ב ע"ב) ועוד, עד אחד נאמן באיסורים ואין צריך לזה עדות של שני עדים. ופרש"י בגיטי (שם) דהוי סברא, שהרי חזינן שהאמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל ניקור הגיד והחלב. ומבואר מהסוגיות בגיטין (שם) וביבמות (פח.), כי כל זה דעד אחד נאמן באיסורים הוא רק בדלא אתחזק איסורא. ומבואר ברש"י גיטין (שם ד"ה הכא אתחזק) ובתוספות (שם ד"ה עד אחד) דגם באתחזק איסורא, אם הוא בידו לתקנו, נאמן. וכ"פ ברמ"א (יו"ד סימן קכז ס"ג).
ולפי דברי הרמב"ם (פי"א מעדות ה"ז) לא הצריכו חזקת כשרות מיוחדת לעד אחד באיסורים, אלא כל אדם הרי הוא בחזקת כשרות, וכל עוד לא הורעה חזקתו הרי הוא נאמן. ובהלכות מעשר (פי"ב ה"ז) הוסיף הרמב"ם דאף עם הארץ נאמן להעיד לאחרים באיסורים. והראב"ד (הל' עדות שם) חולק על הרמב"ם וסובר דחשוד אינו נאמן כלל.
נאמנות המוכרים בזמן הזה לענין כשרות- בגמרא ע"ז (לט ע"ב) אין לוקחין ימ"ח מח"ג- בסוריה, אין קונים לא יין ולא מורייס ולא חלב ולא מלח סלקונדרית ולא חילתית ולא גבינה אלא מן המומחה. ופרש"י שחנוונים שבסוריה חשידי דלא קפדי א"לפני עיור לא תתן מכשול" ומזבני דברים שלקחו מן הנכרי. וכ"כ הריטב"א (שם) דאעפ"י שכל ישראל בחזקת כשרות הם, מ"מ חנווני סוריה חשודים היו. נמצא אפוא, דבמקומות שלא נחשדו למכור טרף ולומר שהוא כשר, אין לחשוד ויש לסמוך עליהם. אלא שבמאירי (שם) וכן בריטב"א (שם) מובאת דעה אחרת בפירוש הגמרא, שאין הפירוש דרק מי שחשוד לא סמכינן עליו, אלא דבכל חו"ל לא סמכינן על המוכר, אא"כ הוא "מוחזק בכשרות".
הרמב"ם (פ"ג מאכ"א הכ"ג) פסק: בזה"ז אין לוקחין יין בכל מקום אלא מאדם שהוחזק בכשרות וכן בשר והגבינה וחתיכת דג שאין בה סימן. עכ"ל. מבואר דעתו שלענין כשרות המאכלים אין סומכין על חזקת הכשרות שיש לכל בן ישראל, אלא סומכים רק על מי שמוכר כ"מוחזק בכשרות". ולמעשה השו"ע (יו"ד סימן קיט ס"א) פסק: החשוד לאכול דברים האסורים וכו' אין לסמוך עליו בהם. ואם נתארח עמו לא יאכל משלו מדברים שהוא חשוד עליהם. וביאר הש"ך (סק"א) שדעת השו"ע כהראב"ד שכל עוד איננו חשוד, סומכין עליו גם כשאין מכירין אותו. ואילו הרמ"א (שם) וז"ל: אפילו ממי שאינו חשוד רק שאין מכירין אותו שהוא מוחזק בכשרות אסור לקנות ממנו יין או שאר דברים שיש לחוש לאיסור. והוא כדעת הרמב"ם, שגם באינו חשוד, כל עוד שאין אנו מכירים אותו כמוחזק בכשרות אין סומכים עליו. וכ"פ הט"ז (סק"ב). וכ"כ החכמת אדם (כלל עא ס"ב) שאין לקנות מאדם אלא א"כ מוחזק בכשרות.
הרב ערוך השלחן (סימן קיט ס"ז) כתב, דדעת השו"ע כהרמב"ם שאין סומכים בסתם אלא במוחזק בכשרות. ופירש, אע"ג שהתורה האמינה לכל אחד מישראל על האיסורים, מ"מ חנווני קבוע שמוכר תמיד בכל עת ובכל שעה שאני, דהוא מורה היתר מפני שהוא נגוע בממון. וכ"כ הנצי"ב בספר משיב דבר ח"ב (סימן ז) דאף שמותר להתארח, מ"מ כדי לקנות ממנו, בענין חזקת כשרות, מטעם שלא רבים יחכמו לדקדק אחריו אם יהא דבר לחשוד בו.
תקנת חובת תעודת כשרות- בבית הלל לרבי הלל ב"ר נפתלי הירץ (סו"ס סה סק"ה) כתב: דכיון שכתב הט"ז דבזה"ז אנו רואים קלקול הדורות וכו', ע"כ תיקנו בתקנת הארצות שלא ליקח שום דבר מאכל או יין משום ישראל אא"כ שיש בידו כתוב וחתום "כתב הכשר" מאיזה רב אב"ד שנעשה בהכשר שקורין כשר ואפילו אם הוא מוחזק בכשרות, משום לא פלוג. ורק אם נאבד ממנו הכתב והוא מוחזק בכשרות נאמן לומר שהיה לו כתב הכשר. הביאו הדרכי תשובה שם. ובלחם הפנים לרבה של קוטנא חתנו של המג"א (שם) הביא ג"כ תקנה זו וכתב שהיא נמצאת כתובה בפנקס ועד ארבע הארצות.
וביאר בשו"ת תשובות והנהגות ח"ב (סימן שעז) ביסוד התקנה: וטעם הדבר נראה, שאדם אינו נאמן בשלו שאינו רואה חובה לעצמו, והרב המכשיר בודק ביסודיות אם הוא ראוי, ולכן צריך תמיד הכשר, ואפילו הוא איש ישר ונאמן. שאם לא כן יבואו להקל גם במקרים אחרים, וראוי להחזיק התקנה שצריך הכשר דווקא.
